בצד אחד של הזירה, ניר קיפניס, פרוץ-דיסק גב כרוני במשקל הכבד. בצד השני של הזירה – בר רפאלי, מושא תשוקתו של כל גבר. באמצע: “אבידור – מרכז בריאות לרגל ולגב” וסיפור שמתחיל בצעד אחד קטן
זה הסיפור על הרומן הסוער והסודי שלי עם בר רפאלי. מיד אני מגיע לאקסית של דה-קפריו, ההיא שהתמונות שלה בבגד-ים גורמות לכל גבר שפוי להבין שאין דבר כזה “טעם” בנשים:
כלומר, יש טעמים שונים בכל אחת שאינה בר רפאלי. אבל רגע, בואו נשאיר רגע את בר שוכבת על חוף-ים אקזוטי ומחכה לצלם של “ספורט’ס אילוסטרייטד” ונשוב לנושא שלשמו התכנסנו: מדרסים.
כן, כן, אתם יודעים – הדבר הזה ששמים בתוך הנעל, אותו משטח דריכה שהיה ניתן פעם ב”רצפט” על-ידי כל אורטופד לכל נער שסבל מפלטפוס או מכאבי-גב. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ניסיתי להילחם בפלטפוס הממאיר בעזרת אותו מדרס: פלטה חומה וכעורה שהוכנסה לנעליים שלי.
החזקתי מעמד כחודשיים על הדבר הקשה הזה, עד שלפני שיעור התעמלות בבית- ספר, הילדים ראו אותי מעביר את המדרס מהנעליים הרגילות לנעלי הספורט וקראו לי “נכה”. השניים הראשונים דיממו עד להפסקה הגדולה, מה שצינן את ההתלהבות הכיתתית מהמדרסים שלי, אבל אותם משטחים חומים אופסנו מאז בתיק ולא חזרו עוד לחצוץ בין רגליי ובין סוליות נעליי.
ובכל זאת, אני לא יכול לומר שהמדרסים לא הועילו לי כלל: כבעל סעיף פלטפוס בפרופיל הקרבי שלי, ניצלתי את זכותי הטבעית וההיסטורית לצאת להפניה בכל פעם שעברתי בין יחידה ליחידה בצבא: הפעם הראשונה היתה בטירונות, אחריה באימון, מאוחד יותר בקו, בית-הספר למ”כים ועוד. אפילו מבה”ד 1, שבו שהיתי פחות זמן ממחלק צווי הקפאת-בנייה בהתנחלות, הצלחתי לשנורר הפנייה למדרסים.
אמנם כאבי הגב שלי לא פחתו, מה גם שמרבית המ”מים התלהבו ממשטח ההעמסה הנדיר ברוחבו שבין שתי הכתפיים שלי, וערמו עליו בעקביות ממאג ועד מק”ח, אבל זכיתי לחצאי-ימים של חופש, מצרך נדיר שדרוש לפעמים לשמירה על שפיות-דעתו של הנער החלוצי הלוחם.
מה הקשר בין כל זה לבר רפאלי, אתם שואלים – ובצדק. אז הנה כבר אני מגיע לבר, אבל בינתיים חייב להכיר לכם את רן. רן אבידור הוא ממשפחת אבידור – הבעלים של “אבידור – מרכזי בריאות לרגל ולגב”. משהו בהתלהבות שלו משך אותי כבר מהרגע הראשון: מדובר בבחור צעיר יחסית, לבוש היטב, עם מכונת אספרסו במשרד ושעון כבד על פרק היד, הוא היה יכול למכור לי באותה מידה תיק-מניות או עסקת נדל”ן מעוררת עניין, אבל האיש החביב הזה מקדיש את זמנו כדי לדבר בלהט על מדרסים ועל הנפלאות שהם עושים ליציבה האנושית.
ההליכה מתבצעת על הליכון כמו בחדר הכושר כשהמהירות מוגברת עד למצב של ריצה קלה. כל ההליך מצטלם לו בווידיאו והנתונים משוקללים יחדיו כדי לבחון את כל התהליך הכמעט לא מודע הזה, הדבר הפשוט הזה שאנו מתרגלים כבר מגיל שנה לערך: הליכה. פשוט לכאורה, כי פרופ’ איילון יודע לתת בו סימנים. את כל הנתונים האלה מעבד המחשב ומגיש לרן את האבחון הסופי ביחס למדרס הרצוי.
התחנה הבאה היא ללא ספק המהנה ביותר בתהליך: אני נפרד מהד”ר, ומשתרע לי על כורסת-עור נעימה, מרים רגליים באוויר ורן מצפה לי את הרגל בכפפה פולימרית. התהליך מזכיר מעט גיבוס של עצם שבורה: החומר מתרכך במים ומתקשה על הרגל, אך מונח כך שבניגוד לגבס למשל, ניתן יהיה להסירו ללא צורך בחיתוך. התבנית שנוצרת משמשת להכנת המדרס הסופי.
כמעט שבועיים חולפים, ואני מנצל את הזמן כדי להרהר בטמטומן של מערכות גדולות: אבידור הבהיר לי במפורש שייקח לי משהו כמו חמישה ימים להתרגל לצורת הדריכה החדשה שיכפה עלי המדרס, ושבכל מקרה, גם אם לא אסבול מקשיי-הסתגלות, הרי שאני אוזמן לביקורת כחלוף שבועיים מיום קבלת המדרס. אני משווה את זה לתהליך שעברתי בשעתו בצבא: לא רק שהטכנולוגיה אז היתה מפגרת בהרבה אחרי התהליך שעברתי כאן, אלא שגם הרעיון שאצליח להתרגל למדרסים תוך כדי שגרת יום שכוללת שני מד”סים ליום, שני מסעות לשבוע ופעילות גופנית מאומצת במשך 18 שעות ביממה, היה נואל כמעט כמו המחשבה שכל חייל יכול לשאת “מופזית” על רצועת-הנשק…
זהו, חלפו שבועיים – ונדמה לי שאין יום נכון מזה לקבלת המדרסים החדשים: זה עתה חזרתי משבוע בחו”ל עם דיסק שעומד לפני הפריצה העונתית שלו. הגב שלי כואב כל-כך, עד שאני מצליח בקושי להתכופף אל הנעליים כדי לחלוץ אותן.בעוד רן מפטרל סביבי, אני מצליח להבחין בדינמיקה הייחודית של הרשת: קומת המרתף שנמצאת על פנקס, בין “בית- החייל” למגדלי אקירוב, היא בעצם המערה החשמלית של שוחרי הדריכה הנכונה באשר הם: אחת הלקוחות הקבועות מגיעה עם אמה הקשישה ועם בעלה (את המדרסים ניתן לשלב גם בנעליים אלגנטיות, ואפילו בנעלי עקב!), אחר מגיע עם הבן בחייל-שעומד לפני גיבוש ליחידה מובחרת, גם האחרים כאן נראים כאילו הם חברים בכת-סודית של מכורים לנעלי נוחות – וכמעט כולם מכירים כבר שנים את משפחת אבידור. רן מאשר: “משפוחה”, הוא לוחש לי, בעודו מפגין סבלנות נדירה כלפי גברת אחת שלא מפסיקה לדבר.
כבר מהצעדים הראשונים על מדרסי הגרפית החדשים, שככה יהיה לי טוב, אני מרגיש טוב יותר, כאילו גבהתי קצת… וכחלוף כמה ימים, אני מחכה כבר למועד הביקורת, כדי לספר לאבידור שהמדרס החדש שלו הציל אותי מפריצת-דיסק וודאית (אחרי כל-כך הרבה שנים, אתה לומד כבר לזהות את נקודת האל-חזור של התהליך).
ועכשיו, כמובטח, לבר רפאלי. אוי בר, בר, עם העור החלק, הגוף המושלם, השיער החלק הגולש – ובעיקר המבט הזה בעיניים… טוב, הגיע הזמן להודות: לא היה כלום בין בר רפאלי לביני, לפחות לא ככל שהדברים אמורים בתרומה שלה לקשר…אבל תגידו לי אתם מה הייתם עושים במקומי? איך עוד הייתי גורם לכם לקרוא כבר קרוב ל- 1,200 מילה על מדרסים? משהו שיכול לשנות את חייכם עד כדי כך, שלו תבחינו בבר (מצטער, לא הצלחתי להתאפק) תוכלו לנתר מהכיסא שלכם בקפיצה קלה, ולגשת אליה בצעד זקוף ובטוח…
פורסם במגזין “MAN TALK” של עיתון גלובס, 29/12/2009
